<h1>ראבי"ה סימן אלף פ"ו</h1>
<h2>דף ט.</h2>
אמר רב יהודה אמר רב כל טבח שאינו יודע הילכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואילו הן הילכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מאי קמ"ל תנינהו לא צריכא ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים ושחט שפיר מהו דתימא מדאידך שחט שפיר האי נמי שחט שפיר קמשמע לן כיון דלא גמיר זימנין דשהי ודריס ולאו אדעתיה. שהייה אסורה מפני שכששוהה כשיעור שהייה אזלא לה חיותא והנה מתה עומד ושוחט. ושהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור הלכתא גמירי לה כדאמרינן בפרק השוחט ברישא (כ"ז ע"א). והלכה גמירא שאין זביחה אלא על ידי הולכה והובאה ולא בדורס ומתיז את הראש בבת אחת שנקראת הריגה שנאמר (דברים כ"ז ז') וזבחת ואכלת וכתיב (ירמיה ט' ז') חץ שחוט לשונם, ואין שחוט אלא משוך. דרסה, דוחק, כמו דרסה על פי עגול (ביצה ג' ע"ב). ויש מפרשים כעוף הדורס. וחלדה אסמכוה נמי אקרא דאמרינן מנין לשחיטה שהיא מפורעת שנאמר חץ שחוט, מה חץ בגלוי אף שחיטה גלויה, וחלדה אינו מגולה מלמעלה אלא מכוסה. ולשון חלדה כחולדה הדרה בעיקרי הבתים ונקראת תחיבה ולא זביחה. הגרמה שמטה ידו לשחוט משיפוי כובע ולמעלה וכתיב וזבחת מקום שזב הדם על ידי שחיטה דהיינו במקום הסימנין חתכיהו. הגרמה מלשון גרם המעלות (מ"ב ט' י"ג). ועוד י"ל לשון הטייה והכרעה כמו נותן לו גירומיו בפרק המוכר את הספינה (ב"ב פ"ח ע"ב). עיקור דבעינן וזבחת שתהא הזביחה מכח אדם, ועיקור אזלא לה חיותא עד שלא התחיל לשוחטה. ואית דילפי ומסמכי אקרא דכתיב (בראשית כ"ז ג') שא נא כליך, תחדדהו שלא יבא בו פגם, לשון משיאה על גבי חברתה בפרק אין צדין (ביצה כ"ח א'). וצודה לי צידה כתיב בה', [ה'] דברים שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. ואם נשמט אחד מן הסימנין ונעקר ממקומו ושוב שחט לאותו סימן עצמו או את השני נבילה בין בעוף בין בבהמה. שחט את הוושט בעוף ואח"כ נמצאת הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה או לאחר שחיטה, קיימא לן (כ"ח ע"א) כל ספק בשחיטה פסולה. (נ"ד ע"א) שמוטה ושחוטה כשירה שאי איפשר לשמוטה שתעשה שחוטה ודווקא שלא תפס בו בשעת שחיטה אבל תפס בו איפשר לשמוטה שתעשה שחוטה. ואנן דמהדקינן העור לאחורי העורף בשעת שחיטת עופות כדי שלא ישמטו הסימנין הנה והנה, היינו נמי תפס בו ואפשר לשמוטה שתעשה שחוטה ואסור.
<h2>דף יט.</h2>
נחזור לעניין הגרמה לפרש ומסקנא הכי, והילכתא משיפוי כובע ולמטה כשירה כל היכא דשחיט בין בטבעת אחד בין שנים ושלושה טבעות בשיפוע. ומדקאמר משיפוי כובע ולמטה ולא אמר מחודא דכובעא ולמטה ש"מ דבעינן שישתייר כל הכובע ושיפועו לצד הראש, אבל אם חתך מעט בשיפוי כובע ממקום שמתחיל אצל הטבעת הגדולה לשפע ולעלות מוגרמת היא ופסולה. כן משמע מפר"ש ומלשון זקיני (סימן רי"ג) וכן שמעתי מאבא מרי. ותדע דקאמר תלמודא והיינו דשייר בחיטי והם אצל התחלת השיפוע במקום שמתחיל לשפע ולעלות הם מונחים וצריך שישתיירו לצד הראש ואם נגע בחיטי משהו פסולה וכן פסק רבינו שמואל. פסק רש"י (ל' ע"ב) בין שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש, ובין הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש, ובין ששחט שני שלישי והגרים שליש מספקא לן [דילמא] כרבנן טרופאי (כרבנן) ס"ל ואזלינן לחומרא. ובפר"ח ובדברי רבינו זקיני (סימן רי"ג) פסקו דשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשירה (כרב יהודה ורב נחמן) [כרב נחמן ורב יהודה] משמיה דרב. ועוד פר"ח בין שחט במקום נקב ובין שחט ופגע בנקב נבילה. ויש גאונים המכשירים בזה דדמי לחצי קנה פגום. וכן כתב ר"ת להיתר. ומפר"ש משמע נמי בשניהם להיתר. וקיימא לן דשחיטה העשוייה כקולמוס או כמסרק כשירה. וכן מצאתי שפסקו רב היי ואביו רב שרירא גאון. ובשערי השחיטה פסק בשניהם לפסול ובהלכות גדולות ולא נהירא לן.
<h2>דף כ.</h2>
כי היכי דבבהמה שייך דין עיקור סימנין הכי נמי שייך דין עיקור סימנין בעוף, דלית הילכתא כמתני' דרמי בר יחזקאל אלא כדתניא (כ"ח ע"א) נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הוושט פסולה וכו' וכן פסק רש"י בפירושיו (כ' ע"ב ד"ה ההוא). וכי שחיט לעוף ליכבשינהו לכרעיה בארעא אי נמי נדלינהו דילמא מוקי לטופריה בארעא ועקר להו לסימנין. וגם בבהמה צריך ליזהר בכי הני עניינא כדי שלא יבא לידי קלקול. ובהלכות גדולות (דקכ"ו ע"ב) כתב מהיכן ידע טבחא כי מתעקרין סימני דחיותא ליעיין בסימנין אי חזי דעבידי תותיה חילפתא כגבבא דעמרא לידע (דעקרינן) [דעקירין] סימנין וטריפה. ואם נעקר אחד מן הסימנין לגמרי מן הלחי טריפה. אבל נדלדל במקצת או נגמם מלמעלה ועור דבוק בבשר מלמטה כשר. ואי איעקור בתר דאישתחוט (רובא) [כשרה]. ותנן (פ"ה ע"א) השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות.
<h2>דף כז.</h2>
ותנן השוחט אחד בעוף, או וושט או קנה כרב נחמן (כ"ח ע"א), ושנים בבהמה שחיטתו כשירה ורובו של אחד כמוהו ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין, חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשירה. ותנן (ט"ו ע"ב) הכל שוחטין ומפרש בגמ' הכל בשחיטה אפילו עוף. ואסיקנא (כ"ח ע"ב) צריך לנקב את הוורידין בשעת שחיטה לר' יהודה כדי שיזוב הדם מהם בעודו חם. ולא אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצוליהו כולו כאחד אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. ופרכי' השוחט דיעבד אין לכתחילה לא עד כמה לישחוט וליזיל ומשני איבעית אימא אאחד בעוף ואיבעית אימא ארובו של אחד כמוהו. וקיימא לן (כ"ט ע"א) דמחצה על מחצה אינו כרוב ובעינן רוב הנראה לעינים. וגרסינן בפ"ק דעירובין בירושלמי (רה"א) שחיטה מחצה על מחצה אינו כרוב שאם אתה אומר כשר אף הוא שוחט פחות ממחצה.
<h2>דף כח.</h2>
תניא ר' אומר וזבחת כאשר צויתך מלמד שנצטוה משה על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. (כ"ז ע"ב) תני בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים הטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים לחייבו בשחיטה בשני סימנים אי איפשר שכבר הוקש לדגים לפוטרו בלא כלום אי איפשר שכבר הוקש לבהמה הא כיצד הכשירו בסימן אחד ודגים דלאו בני שחיטה נינהו מניין דכתיב הצאן ובקר ישחט להם וגו' אם [את] כל דגי הים יאסף להם וגו' ומדכתיב אסיפה דידהו אצל שחיטת צאן לאשמועינן דבאסיפה בעלמא סגי [להו]. וחיה בכלל בהמה כדאיתא בפרק בהמה המקשה (ע' ע"ב) מלבד דברים שחילק בהם הכתוב בהדיא. עניין חגבים ודגים חיים פי' בסוף הילכות טריפות.
<h2>דף כט.</h2>
והא דאמרי[נן] בפרק השוחט שחט חצי גרגרת ושהה בה כדי שחיטה אחרת וגמרה כשירה, ואוקימנא לה בעוף ואי מחצה על מחצה כרוב היא עביד ליה רובא אי מחצה על מחצה אינו כרוב לא עבד ולא כלום, ההוא דיחוי בעלמא הוא לתרוצי הוא למאן דאמר מחצה על מחצה כרוב, ולא קיימא לן הכי דמסקנא דכולי עלמא מחצה על מחצה אינו כרוב, הילכך הוה ליה כמיעוט ושחיטתו כשירה ולא צריכנא להאי פירוקא כדפר"ש (ל' ע"ב). ואין לתמוה על פסק רש"י משחט שני שליש והגרים שליש (י"ט ע"ב) דכשר, דפסק רש"י (ל' ע"ב) נמי התם דפסולה. ותו התם כיון דלאו במקום שחיטה הוא הוה ליה כמחתך בבשר בעלמא. ובערוך בערך גרם כתוב דבמיעוט קמא דגרגרת לא פסל שהייה בבהמה אבל במיעוט בתרא פסול, ובוושט פסול בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא, ובעוף לא פסלה שהייה בגרגרת כלל אלא בוושט. ובהלכות גדולות פסק כרש"י. ובשערי השחיטה פסק מי ששחט סימן אחד בבהמה ושהה בין סימן לחבירו כשיעור שהייה וחזר ושחט שחיטתו כשירה, ובעוף אם שהה כדי שישפיל גפיו לאחוריו וישחוט גם זה נבילה. ונראה לי דטעות סופר הוא שחיטתו כשירה, אלא שחיטתו פסולה, והיינו שסיים בעוף גם זו נבילה. ורבינו אבא מרי היה מלמד דדרס במיעוט סימנין כשירה מדאיבעיא להו (ל"א ע"א) או דילמא חוץ לצואר משהו, וקאי אהוליך ולא הביא, וזהו דבר ברור דבהולכה בלא הובאה או הובאה בלא הולכה אין יכול לשחוט באותו משהו הבולט בהולכה גרידא אם לא ידרוס, ואם דרסה במיעוט בתרא פוסל, מאי קמבעיא ליה תיפוק ליה משום דרסה. וכן אם שחט רוב שנים וגמר גוי כשירה וכן משמע בתוספתא [דמכילת'] [פ"א ה"א]. אבל בעיקור סימנין במיעוט בתרא פסק רבינו שמואל לאיסור ורבינו יעבץ פסק להיתר. וגם בדרס במיעוט סימנים פסק רבינו שמואל לאיסור. ויש מרבותי שמכשירין היכא דשהה בתר דשחט רובא ושוב דרס או עקר המיעוט הנשאר משום דלאו דרך שחיטה הוא. ודבר תמוה הוא להכשיר, היכא דגמר בדרך שחיטה פסולה, השתא דעביד תרתי שהייה ודרסה או שהייה ועיקור לדברי המפרשים במיעוט בתרא לא כ"ש דפסול. ומיהו יש לדחות דהיא הנותנת להכשיר כיון דלאו דרך שחיטה היא.
<h2>דף ל.</h2>
אמר רב יהודה אמר רב השוחט בשנים ושלושה מקומות שחיטתו כשירה. ורבו פתרונים בהך מילתא כי רבינו שלמה פירש שמחתך כאן ושוב שחט למטה או למעלה. משמע שלא שחט הרוב במקום אחד. ובשאלתות פרשת בהעלותך (סי' קכ"ד) כתב שאע"פ שלא שחט אלא בין שניהם הרוב ואפילו זה שלא כנגד זה כשר דכחד מקום דמי ומצטרפי. ורבינו יצחק בר' יהודה כתב שאם שחט מעט בוושט ושוב הגביה ידו ושחט במקום אחר (ו)הוה ליה כניקב הוושט וטריפה. ואומר אני אע"פ שהלשון משמע דקאמר אי אמרת בשלמא בשני סכינים ושני בני אדם וכו' מהו דתימא דילמא סמכי אהדדי והאי לא אתי למעבד רובה והאי לא אתי למיעבד רובה קמ"ל דאין חוששין, דמשמע דמיירי כגון ששחט במקום אחד, י"ל דילמא לא שחט רובה בין בתרווייהו, אבל אי עבד (בחד מקום) [בתרווייהו] רובא כשר. וכן פסק נמי רבינו האלפסי. ורבינו אבא מרי נ"ע היה מביא מדאמרינן בפרק אילו טריפות (מ"ה ע"א) ניקבה כנפה מצטרפת לרובא, וכי היכי דמצטרפת לרוב להטריף הכי נמי מצטרפי לרובא להכשיר.
ורבינו זקיני (סי' רט"ו) כתב אמר רב יהודה אמר רב השוחט בשנים ושלשה מקומות [שחיטתו] כשירה באדם אחד וסכין אחד וכגון שהתחיל לשחוט במקום אחד וחתך מקצת ונשמט לו הסכין במקום אחר ושחט [בלא שהה ועוד נשמט למקום אחר ושחט] בין יהיה במקום אחד רוב שנים [בין יהא כולה שחיטה רוב שנים] כגון שחתך מצד אחד של וושט במקום אחד ומקצת הקנה במקום אחר. כך מצאתי כתוב בכתב ידו, ונ"ל שמקצת הוושט ראוי לכתוב. ועוד מקצת הוושט במקום שלישי מיצטרפי כולם לרוב ולא חשבינן לנקב הראשון נקב לטורפה דכיון דבשחיטה עסיק(י) ולא שהה אע"פ שגמר במקום אחר כולה חדא שחיטה היא וכשירה. אבל חצי קנה וחצי וושט בעוף בין זה כנגד זה ובין זה שלא כנגד זה אינן מצטרפין אבל בסימן [אחד] מצטרפין ודכוות' תפרש גבי בהמה על דרך זו. ונ"ל מה שכתב זקיני אם חתך מקצת הוושט במקום אחד ומקצת הקנה במקום אחד ומקצת הוושט במקום שלישי כולם מצטרפים לרוב, ואם דברי זקיני מיירי בבהמה מדכתב לרוב שנים, צריך לומר שרוב הקנה נשחט או במקום אחד או בשני מקומות וכן הוושט ומצטרפי שני חיתוכי הקנה לרוב שלו ושני חיתוכי הוושט לרוב של הוושט. ואע"ג דתנן (כ"ז ע"א) חצי אחד בעוף שחיטתו פסולה, הוא הדין שני חצאי סימנים, אלא משום דבעי לסיומי רוב אחד בעוף שחיטתו כשירה לאשמעינן דלא בעינן רוב שנים, נקט נמי חצי אחד בעוף. כך נ"ל. וכן בשני בני אדם ושני סכינים ושחטו זה מכאן וזה מכאן כיון דתרווייהו עסקי לשחוט הוי שחיטה ומצטרפין שתי השחיטות לרוב. וכ"ש אם כל אחד שחטו כולו או רובו דשחיטתו כשירה ולא אמרינן אינה שחיטה מפורעת דקיימא לן כרב באיסורי ומעשה מסייע ליה (ל' ע"ב) דההוא תורא דאשתחיט בב' וג' מקומות ועל רב יצחק בר שמואל בר מרתא ושקל משופריה שופריה וא"ל ר' זירא למדתנו רבינו מתניתין דתנן שנים אוחזין בסכין ושוחטין אפילו אחד למטה ואחד למעלה שחיטתן כשירה דבשני סכינין ושני בני אדם מיירי. ואע"ג דאותבוה ושני משנתנו בסכין אחד ושני בני אדם, אשינויא לא סמכינן. ע"כ דבריו.
ואילו דברי הגאונים השוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשירה, פי' כגון ששחט בצד [ימין] הוושט כולו או רובו ובצד השמאל (שחט) למטה מן המקום ששחט בימין (ו)שחט את הקנה או רובו (בצד השמאל) שחיטתו כשירה אע"פ שאינה מפורעת, פי' משוכה כחוט על פני כל הצואר. אמר רב יהודה כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי בעינן שחיטה מפורעת וליכא. והילכתא כרב דקיימא לן הילכתא כוותיה דרב באיסורי וכשירה, ועוד מההוא תורא דאישתחיט בב' וג' מקומות, [פי'] בב' סכינין וב' בני אדם בצואר השור במקומות מוחלפין, ועל רב יצחק ושקל משופריה שופריה, פירוש ממבחר נתחיו של אותו השור, ואמר לו ר' זירא מתוך המעשה הזה שלקחת ממנו למדתנו רבינו כי עיקר משנתינו ששנינו שנים אוחזין בסכין וכו' בב' סכינים וב' בני אדם ומשנה זו הכשירה שור זה. וקיימא לן בכל מקום מעשה רב. וכן שחיטה העשוייה כמסרק וכקולמוס כשירה. וכן פר"ח ורב אחאי גאון בפ' בהעלותך בשאלתות (סי' קכ"ד).
ומפי רב האי ורב שרירא גאון אביו מצאתי דהשוחט בב' וג' מקומות בין בזה אחר זה בין בבת אחת בין באונס בין ברצון שחיטתו פסולה ורבי יצחק דשקל משופריה שופריה שלא כהוגן עשה רב יצחק דסבר שחיטה העשוייה כמסרק היא וכשירה, ולא היא דהתם כמסרק המוטל וסכין הנכנסת אצל הראש ויוצאת בצואר וחוזרת ונכנסת אצל הראש שנעשית השחיטה שיניים שיניים כמסרק המוטל, אבל כאן נשחט בב' וג' מקומות בצואר וזו שחיטה פסולה היא דאמר רב יהודה אמר רב השוחט בב' וג' מקומות שחיטתו כשירה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר בעינן שחיטה מפורעת וליכא ומותבינן תיובתא לשמואל ולריש לקיש שנים אוחזין וכו' בב' סכינין ובב' בני אדם דהוה לי' בב' מקומות (וא"ר) וא"ל ר' ירמיה מי סברת האי שנים אוחזין בסכין ושוחטין בשני סכינים לא בסכין אחד וב' בני אדם אבל ב' סכינים ושני בני אדם פסולה כשמואל וריש לקיש, ופריך מברייתא וכו' עד תני אין חוששין שמא ידרוסו. והשתא סלקא שמעתא [ד]בסכין אחד וב' בני אדם קתני אבל ב' סכינין וב' בני אדם הוה ליה שחט בב' וג' מקומות ופסולה כשמואל וריש לקיש ור' אליעזר וליתא לדרב. וכי נמי מותיב ר' אבין משחט את הוושט למטה וקנה למעלה או הקנה למטה והוושט למעלה שחיטתו כשירה וקא מפרק לה בשחיטה העשוייה כקולמוס אבל בב' וג' מקומות לא, ש"מ דליתא לדרב, ורבי יצחק שלא כהלכה עשה דאכל מההוא תורא, ודלמא אע"ג דשקל משופריה שופריה דתורא לא אכיל מיניה, דכיון דא"ל ר' זירא למדתנו רבינו משנתינו בב' סכינין ושני בני אדם וידע דקושטא קאמר ליה שתק רב יצחק ולא אכיל מיניה. ע"כ יסודם.
ובשערי השחיטה כתוב נמי דהשוחט בב' וג' מקומות רבו המכריעין בהלכה לאיסור הילכך מוגרמת היא ופסולה. ולשון מוגרמת שכתב לא נהירא לי דלמאן דפסל נמי משום דלאו שחיטה מפורעת היא.
וזה לשון השאלתות (פ' בהעלותך סימן קכ"ד) היכא דשחט מקצת סימנין בחד דוכתא ושני ידיה לדוכתא אחריתי ושחט הני סימנים מאידך גיסא בין זה כנגד זה ובין זה שלא כנגד זה מהו, מי אמרינן זיל להכא לא שחט רובא זיל להכא לא שחט רובא או דילמא כיון דאידי ואידי מקום שחיטה הוא כחד מקום דמי, ת"ש דאמר רב יהודה אמר רב השוחט בב' וג' מקומות שחיטתו כשירה. והילכתא כרב באיסורי. ועוד מעשה רב דרב יצחק. ומעשה אירע במגנצא והורה רבנא אליקום ב"ר יוסף זקינה של מרת אמי כדברי רב אחאי להיתר. ורבינו שב"ט כתב דלדברי רב אחאי ופר"ח משמע דבב' סכינין וב' בני אדם אם שחטו בין שניהם נמי רוב אחד בעוף בסימן אחד דמצטרפין שחיטתן, דכי היכי דכששחט האחד הקנה למעלה והאחד שחט הוושט למטה אי נמי איפכא, כל חד וחד לא עביד שיעור שחיטה ואפ"ה מצרפי[נן] להו אליבא דרב (דמכשרי) [ומכשרינן] לשחיטה, בסימן אחד בעוף נמי אע"ג דהאי לא שחיט כשיעור וגם האי נמי לא שחיט כשיעור מצרפינן לשחיטתן לרוב אחד בעוף ומכשרינן ליה.
<h2>דף ל:</h2>
נחזור לעניין הגרמה לפרש ומסקנא הכי, והילכתא משיפוי כובע ולמטה כשירה כל היכא דשחיט בין בטבעת אחד בין שנים ושלושה טבעות בשיפוע. ומדקאמר משיפוי כובע ולמטה ולא אמר מחודא דכובעא ולמטה ש"מ דבעינן שישתייר כל הכובע ושיפועו לצד הראש, אבל אם חתך מעט בשיפוי כובע ממקום שמתחיל אצל הטבעת הגדולה לשפע ולעלות מוגרמת היא ופסולה. כן משמע מפר"ש ומלשון זקיני (סימן רי"ג) וכן שמעתי מאבא מרי. ותדע דקאמר תלמודא והיינו דשייר בחיטי והם אצל התחלת השיפוע במקום שמתחיל לשפע ולעלות הם מונחים וצריך שישתיירו לצד הראש ואם נגע בחיטי משהו פסולה וכן פסק רבינו שמואל. פסק רש"י (ל' ע"ב) בין שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש, ובין הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש, ובין ששחט שני שלישי והגרים שליש מספקא לן [דילמא] כרבנן טרופאי (כרבנן) ס"ל ואזלינן לחומרא. ובפר"ח ובדברי רבינו זקיני (סימן רי"ג) פסקו דשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשירה (כרב יהודה ורב נחמן) [כרב נחמן ורב יהודה] משמיה דרב. ועוד פר"ח בין שחט במקום נקב ובין שחט ופגע בנקב נבילה. ויש גאונים המכשירים בזה דדמי לחצי קנה פגום. וכן כתב ר"ת להיתר. ומפר"ש משמע נמי בשניהם להיתר. וקיימא לן דשחיטה העשוייה כקולמוס או כמסרק כשירה. וכן מצאתי שפסקו רב היי ואביו רב שרירא גאון. ובשערי השחיטה פסק בשניהם לפסול ובהלכות גדולות ולא נהירא לן.
ואם החליד את הסכין בין סימן לסימן ופסקו בין ממטה למעלה שלא כדרך שחיטה בין מלמעלה למטה כדרכה דשחיטה פסולה. וכן אם החליד בין עור לבשר או תחת צמר מסובך או תחת מטלית ושחט מלמעלה למטה ושוב פסקו לעור כדרכה או שלא כדרכה כדרך שחיטה וכן לכל הני, כולן עלו בתיקו ותיקו דאיסורא לחומרא. וכולן פסול(י)ן חלדה. לפיכך צריך השוחט להפריד הצמר שלא יארע בו תקלה שיכניס הסכין תחת הצמר וכן אם יש לה לבהמה חבל או שוט סביב צוארה יתירנו שלא יבא לידי ספק. רב בדק ליה גירא לרב יואל בר תחליפא ושוחטין בר עופא בהדיה דפרח וליחוש דלמא עבדין חלדה דמפרמי גדפייהו. בתשובת רש"י כתוב אסור לטבח לחתוך הסימנין בראש הסכין ולהניח העור והבשר קיים מיכן ומיכן ואפילו (לחתוך הסימנין) נמלך ואח"כ חתך [אינו מוציא אותה מיד נבילה הואיל ובשעת [חיתוך] הסימנין] לא עשה שחיטה מפורעת ומגולה מכל צד פרע דתניא (כ"א ע"א) [כיצד] מולקין חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לסימנין ואמרינן (כ' ע"ב) מלקה בסכין מטמא וכו' אמר רב הונא מפני שהוא מחליד ואע"ג דמוליך ומביא והשחיטה מגולה למעלה. בעי רב פפא החליד במיעוט סימנין מהו תיקו. ואם החליד במיעוט דגרגרת ופסקו תחילה ושוב שחט מלמעלה למטה וגמר שחיטה שחיטתו כשירה. וכ"ש בעור דכשר בכי האי גוונא אבל בוושט בכה"ג שחיטתו פסולה.
וגרסינן בפרק העור והרוטב (קכ"א ע"א—ע"ב) הלכה כיוצא בו השוחט וכו' שחט גוי במקום שאינו עושה אותה טריפה ובא ישראל וגמרה שחיטתו כשירה שחט ישראל וכו' עד ובא גוי וגמרה שחיטתו פסולה. ותניא בתוספתא דמכילתן (פ"א ה"א) ישראל ששחט ומירק הגוי שחיטתו על ידו שחיטתו פסולה שחט בה שנים או רוב שנים שחיטתו כשירה שחט בה דבר שאינו עושה אותה טריפה ובא ישראל וגמרה מותרת באכילה. ותו תניא התם (פ"ב סה"ב) שחט מיעוט הוושט ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את שניהם או שניקב את הוושט ואח"כ שחט את שניהם טריפה ושחיטתה מטהרתה. ורבינו תם הקשה על דברי זקינו רבינו שי"י מדתניא בתוספתא דשחיטת חולין (פ"ב ה"א) שחט אחד או רוב אחד בעוף אע"פ ששהה לזמן מרובה וגמרה שחיטתו כשירה, ותו אין נראה לו מה שאמר דההיא דפרק השוחט דיחוייא הוא. ובערוך נמי פסק שאין שהייה בעוף בקנה. והכי מפרש ר"ת דבמיעוט בתרא לא קמבעיא ליה דפשיטא דכשר בין בשהייה בין בחלדה אלא במיעוט קמא קמבעיא ליה ושחט (שם) [שוב] הרוב, ואליבא דרב יהודה קא מיבעיא ליה דאמר תחת העור כשירה ולא אבני בי רב דאמרי תחת העור איני יודע דלדידהו פשיטא דפסולה, והכי קמיבעיא ליה מי הוי כהחליד תחת העור וכשירה, ולנקובת הוושט ליכא למיחש דהא דרך שחיטה היא, מידי דהוה אקדשים דאע"ג דאין שנים שוחטין זבח אחד אפי' הכי לא חייב אם מירק אחר שחיטתו על ידו, או דילמא גרע חלדה במיעוט סימנים מתחת העור. וכן יש לפרש שהה במיעוט סימנים מהו, ששחט מיעוט הוושט ושהה וחזר ושחט הרוב, מי אמרינן לא גמרינן שהייה אלא במידי דמנבלא ביה כגון בין סימן לסימן או ברובה דגרגרת או רוב הוושט בבהמה, אבל במידי דמטרפא ביה כגון נקובת הוושט דהוי כנקובת הדקין לא, וטריפה לא הויא כיון דדרך שחיטה קא עביד וכי היכי דלא הוי שהייה בעור דלא הוי מום בקדשים הכי נמי לעניין שהייה במיעוט סימנים דגרע מעור, ומדאמרינן (ל"ב ע"א) כדי שחיטת בהמה לעוף ליכא למיפשט דאיכא למימר לכתחילה קאמר אי נמי ברובה מדרבנן. ופסוקת הגרגרת נבילה דהא הדר ביה ר' עקיבא לגבי דר' ישבב (ל"ב ע"א) אבל נקובת הוושט טריפה אם לא ע"י שהיית מיעוט סימנים בתורת שחיטה. ואע"ג דאיכא לדחויי הני פירכי, עיקרא דשמעתא הכי דאמיעוטא קמא קא מיבעיא ליה. ע"כ תורף דבריו. וכי מעיינת בתוספתא דשחיטת חולין (פ"ב סה"ב) מוכח בהדיא בשהה במיעוט קמא לאיסור, ועל כורחין מדלא פשיט מינה בעי' דרב פפא ש"מ לא שמיע להו אי נמי (לא) סבירא ליה דמשבשתא היא, לפר"ש איכא נמי למימר הכי. וה"ר שמעיה פירש החליד במיעוט סימנין שהחליד לאחר ששחט סימן האחד רובו החליד במיעוטו מהו מי אמרי' אותו המיעוט כמאן דפסיק דמי ועדיף מתחת העור שלשם הסימנין שלימין אבל הכא שפיר קא שחיט דכפסיק דמי או דילמא חלדה מיקריא. וסימנין דקאמר להו לאו דווקא תרי אלא סימנין בעלמא קאמר. ולגבי שהייה לא אתי שפיר לפרש בהאי עניינא דבין סימן לסימן הוי כמו שהייה.
נחזור לעניין דרסה לפרש היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת בהולכה בלבד או בהבאה בלבד אם יש בסכין מלא צואר כשירה. א"ר זירא מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר. ומסקנא דבעינן מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר, שהוא שיעור שני צווארין. והכי הילכתא. והני מילי בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל אם הוליך והביא, אפילו כל שהוא ואפילו באיזמל, וכגון שאין לו קרנים. ויש גאונים שפסקו דהא דתנן ואפילו כל שהו דווקא בעוף שצווארו דק, אבל בהמה וחיה לא. ובערוך פירש דיש לו קתא באמצעיתו כגון סכינין שגוררין בהן קלפים ויש בהן קרניים שלא יחתוך טפי ממה שהוא צריך אבל לא כעין איזמל שלנו שפעמים נשמט למטה ונוקב בקרניים ויש לחוש. וכן (פר"ת) [פר"ח] נמי. השוחט שני ראשים כאחת שחיטתו כשירה רק שיהא הסכין ארוך הרבה.
<h2>דף לב.</h2>
נחזור לפרש כל אחד ואחד. שהייה חלדה נבאר בחיבור אחד כדתנן נפל הסכין והגביהו השחיז את הסכין ועף ובא חבירו ושחט אם שהה כדי שחיטה אחרת שחיטתו פסולה ואמרינן כמה כדי שחיטה אחרת בהמה לבהמה וחיה לחיה ועוף לעוף, ושמואל אמר אפילו שיעור בהמה לעוף, ור' יוחנן אית ליה כשמואל. ורבינו חננאל וערוך ורבינו האלפסי פסקו כרבי יוחנן, אבל לא פירשו דבריהם אי כדי שחיטה בלבד קאמרי או כדי שחיטה ורביצה, וכן יש להסתפק במילתיה דרב. ורבינו שלמה פי' דרב ור' יוסי ב"ר חנינא עמדו בטעם אחד. [ומתוך זה פסק כר' יוסי בר' חנינא]. ובהלכות גדולות ורבינו שלמה בפירושיו ובדברי שאר גאונים כתוב שהלכה כר' יוסי בר' חנינא דאמר כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה ועוף לעוף.
בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו ותפשוט ליה מדידיה דאמר רבא השוחט בסכין רעה אפילו הוליך והביא כל היום כולו כשר התם בדלא שהה. בעי רב הונא בריה דרב נתן שהה במיעוט סימנין מהו. ולא איפשיטא ואזלינן לחומרא. ובהלכות גדולות ובפר"ש פי' הנך בעיות דהחליד במיעוט סימנין ושהא במיעוט סימנין, במיעוט בתרא אחרי ששחט הרוב בין בעוף בין בבהמה. ופסקו כיון דסלקא בתיקו לא יגמור לשחוט הסימנין אלא יכנה וימיתנה. ובמיעוט קמא דוושט בין במיעוט קמא בבהמה בין בעוף פסולה דנקובת הוושט במשהו. אבל במיעוט קמא דקנה כשירה בעוף ובבהמה אפילו אם שהה והוא שלא נגע בוושט עדיין. אבל אם שחט מקצת הוושט [עם מקצת הקנה] ושהה, פסולה בין בבהמה בין בעוף. וכן בהחליד במיעוט בתרא לפר"ש פסולה. וכן איתא נמי בהלכות גדולות ובפר"ח ובשערי השחיטה. וכן פי' רבינו שמואל נמי וסיים דבריו דלאחר מיתת הבהמה והעוף אין קפידא אם החליד בהן או שהה או דרס. וכן ראיתי עוד בפסקי ר' יעקב. ורבינו שב"ט כתב דאם שחט הקנה כולו או רובו והחליד שוב בוושט בעוף או שחט כל הוושט בעוף ושוב החליד בקנה דשחיטתו פסולה לפר"ש, אע"ג דלחד לישנא אינו הסימן השני בשחיטה כלל אפילו לכתחילה כדאמרינן בריש פרק השוחט (כ"ז ע"א) איבעית אימא ארובו של אחד כמוהו, ומשמע דסימן השני אפילו לכתחילה לא, והאי לישנא עיקר דבשל סופרים הלך אחר המיקל ולכתחילה חומרא בעלמא מדרבנן הוא, מיהו כיון דאיפשר לשחוט או זה או זה שייכי בעניין השחיטה ולא גרע מתחת העור ומתחת צמר מסובך, וכי מעיינת בסדר הבעיות משמע דמספק' ליה אי הוה בכלל איני יודע אתחת העור או כורך לפסול היכא דהחליד במיעוט סימנין. ורש"י פירש נמי בעניין הבדלה בעולת העוף בפלוגתא דר' אליעזר בר' שמעון ורבנן (כ"א ע"ב) דסימן שיני אינו צריך אפילו למצוה. ואני אומר דבסוף חטאת העוף בזבחים כי מעיינת התם לגירסת הספרים הישנים משמע לכאורה דאין שהייה לבתר דעביד רובא בשחיטה ורש"י הפך שם הגירסא כפי שיטתו. ומיהו כי מעינת בה [שפיר] יש דיחוי.
הנותן בהמה לטבח ונתנבלה בידו אם אומן הוא פטור אם הדיוט הוא חייב כדאיתא בפרק הגוזל קמא (ב"ק צ"ט ע"ב). ואם אומן הוא דפטור הני מילי בחנם, אבל אם נושא שכר הוא בין אומן ובין הדיוט חייב, [ד]א"ר זירא (שם) הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר. ונבילה בלאו דכתיב (ויקרא כ"ב ח') נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה אני ה', אני הוא שעתיד ליפרע ממנו אפילו אם יאכלם בצנעה ואני הוא שעתיד לשלם שכר למתרחקים מהם. חמורה נבילה מטריפה נבילה שנפסלה בשחיטה טריפה בבני מעיים.
<h2>דף לב:</h2>
אמר ריש לקיש שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה ושחט את הוושט שחיטתו כשירה ואמר רבא לא הכשיר ריש לקיש אלא ניקבה הריאה שחיי' תלוין בקנה וכי נשחטה הוכשרה אבל ניקבו בני מעיים לאחר שחיטת הקנה טריפה.
<h2>דף לג.</h2>
השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשירין. ולא מיחייב בכיסוי אלא היכא דאיכא דם.
<h2>דף צה.</h2>
תשע חנויות כולם מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואסור ובנמצא הלך אחר הרוב.
<h2>דף קכא:</h2>
וגרסינן בפרק העור והרוטב (קכ"א ע"א—ע"ב) הלכה כיוצא בו השוחט וכו' שחט גוי במקום שאינו עושה אותה טריפה ובא ישראל וגמרה שחיטתו כשירה שחט ישראל וכו' עד ובא גוי וגמרה שחיטתו פסולה. ותניא בתוספתא דמכילתן (פ"א ה"א) ישראל ששחט ומירק הגוי שחיטתו על ידו שחיטתו פסולה שחט בה שנים או רוב שנים שחיטתו כשירה שחט בה דבר שאינו עושה אותה טריפה ובא ישראל וגמרה מותרת באכילה. ותו תניא התם (פ"ב סה"ב) שחט מיעוט הוושט ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את שניהם או שניקב את הוושט ואח"כ שחט את שניהם טריפה ושחיטתה מטהרתה. ורבינו תם הקשה על דברי זקינו רבינו שי"י מדתניא בתוספתא דשחיטת חולין (פ"ב ה"א) שחט אחד או רוב אחד בעוף אע"פ ששהה לזמן מרובה וגמרה שחיטתו כשירה, ותו אין נראה לו מה שאמר דההיא דפרק השוחט דיחוייא הוא. ובערוך נמי פסק שאין שהייה בעוף בקנה. והכי מפרש ר"ת דבמיעוט בתרא לא קמבעיא ליה דפשיטא דכשר בין בשהייה בין בחלדה אלא במיעוט קמא קמבעיא ליה ושחט (שם) [שוב] הרוב, ואליבא דרב יהודה קא מיבעיא ליה דאמר תחת העור כשירה ולא אבני בי רב דאמרי תחת העור איני יודע דלדידהו פשיטא דפסולה, והכי קמיבעיא ליה מי הוי כהחליד תחת העור וכשירה, ולנקובת הוושט ליכא למיחש דהא דרך שחיטה היא, מידי דהוה אקדשים דאע"ג דאין שנים שוחטין זבח אחד אפי' הכי לא חייב אם מירק אחר שחיטתו על ידו, או דילמא גרע חלדה במיעוט סימנים מתחת העור. וכן יש לפרש שהה במיעוט סימנים מהו, ששחט מיעוט הוושט ושהה וחזר ושחט הרוב, מי אמרינן לא גמרינן שהייה אלא במידי דמנבלא ביה כגון בין סימן לסימן או ברובה דגרגרת או רוב הוושט בבהמה, אבל במידי דמטרפא ביה כגון נקובת הוושט דהוי כנקובת הדקין לא, וטריפה לא הויא כיון דדרך שחיטה קא עביד וכי היכי דלא הוי שהייה בעור דלא הוי מום בקדשים הכי נמי לעניין שהייה במיעוט סימנים דגרע מעור, ומדאמרינן (ל"ב ע"א) כדי שחיטת בהמה לעוף ליכא למיפשט דאיכא למימר לכתחילה קאמר אי נמי ברובה מדרבנן. ופסוקת הגרגרת נבילה דהא הדר ביה ר' עקיבא לגבי דר' ישבב (ל"ב ע"א) אבל נקובת הוושט טריפה אם לא ע"י שהיית מיעוט סימנים בתורת שחיטה. ואע"ג דאיכא לדחויי הני פירכי, עיקרא דשמעתא הכי דאמיעוטא קמא קא מיבעיא ליה. ע"כ תורף דבריו. וכי מעיינת בתוספתא דשחיטת חולין (פ"ב סה"ב) מוכח בהדיא בשהה במיעוט קמא לאיסור, ועל כורחין מדלא פשיט מינה בעי' דרב פפא ש"מ לא שמיע להו אי נמי (לא) סבירא ליה דמשבשתא היא, לפר"ש איכא נמי למימר הכי. וה"ר שמעיה פירש החליד במיעוט סימנין שהחליד לאחר ששחט סימן האחד רובו החליד במיעוטו מהו מי אמרי' אותו המיעוט כמאן דפסיק דמי ועדיף מתחת העור שלשם הסימנין שלימין אבל הכא שפיר קא שחיט דכפסיק דמי או דילמא חלדה מיקריא. וסימנין דקאמר להו לאו דווקא תרי אלא סימנין בעלמא קאמר. ולגבי שהייה לא אתי שפיר לפרש בהאי עניינא דבין סימן לסימן הוי כמו שהייה.
